יעל יקרה וחברה אהובה שלי, נפטרה ב-14 באוגוסט 2015

הכרתי אותך במרכז לסוכרת נעורים בהיותך צעירה מאוד כבת 26.

שתינו אחיות במקצוענו את אחות מחקר ואני אחות ותיקה במרכז ומייד הייתה  כימיה טובה בינינו.

התרשמתי מאישיותך החזקה, הרגישה, החכמה , מהחריצות והנחישות שלך.

אחרי תקופה מסוימת שנקשרנו והתחברנו , הגעת בוקר אחד לעבודה וסיפרת לי שאת מרגישה משהו לא כשורה בגרונך.

ביקשת שאציץ ואביע את דעתי. אכן שני הצדדים לא היו שווים ומשהו צמח לך שם.

שכנעתי  אותך שנלך מייד לרופא א.א.וגרון. הלכנו מייד למחלקת א.א.ג. וחיפשנו את ד”ר אברהם, אמרו לנו שהוא בחדר ניתוח. הלכנו לחדר ניתוח וביקשנו שיעבירו מסר לד”ר אברהם שיעל ממתינה לו בחוץ כשיתפנה ואכן  כשסיים ניתוח בהפסקה הוא בדק את יעל ואמר לה שמחר היא באה לניתוח להסיר את הגידול. יעל הבינה שהאבחנה חמורה מאוד ואין לה סיכוי להחלים ואף אמרה : “בא לי לקפוץ מקומה 6 של בילינסון עם כזו אבחנה”(בסופו של דבר 30 שנה משכה  וחיה חיים מלאים והתגברה על כל התלאות בדרך) קיבלתי הוראה מהפסיכולוג הראשי של המרכז לסוכרת ,אבינועם גלצר ז”ל,

שלא אעזוב אותה לאף שנייה ואשמור עליה עד שחזי בעלה יגיע.שכנעתי אותה שבהחלט יש לה למה לחיות – לבן שהיה אז בן שנתיים-שחר לבעלה ולמשפחתה והיא תחלים ויש פתרונות עם הרפואה המתקדמת. למזלנו יעל החליטה להלחם במחלה ואכן נלחמה כלביאה.

יעל קיבלה טיפולים כימיים קשים וירדה במשקל וכל הזמן עמדה על המשמר שהרופאים יתנו לה מינון מדויק  בהתאם לירידה במשקל וישמרו על חייה הכה יקרים.

נוסף לטיפולי הכימותרפיה קיבלה גם הקרנות שכנראה פגעו לה  לדוגמא בבלוטות הרוק וכנראה גם בסינוסים כי אחרי שנים הסתבר שהסרטן חזר למקומות של ההקרנות וכל אוכל שאכלה נספג בסינוסים וסבלה כאבים קשים ולא יכלה לאכול ולשתות.

זוכרת,שתוך כדי טיפולים בשיחות ששוחחנו סיפרה לי שבעלים רבים של מטופלות חולות סרטן לא עומדים בנטל הנפשי ועוזבים וחזי,  בעל מסור ואוהב ליווה אותה ונלחם  בשבילה  כמו שהיא נלחמה  ותמיד היה שם בשבילה.

לימים יעל למדה משפטים ובביקוריה בביתי קשרה קשר טוב עם שני הבנים שלי ואף שכנעה את עדי, בני הבכור ללכת וללמוד משפטים – כי היא חשבה שזה יכול להתאים לו. עדי שמע לעצתה ואכן סיים את לימודי המשפטים בהצלחה.

תמיד יכולתי להתייעץ עם יעל בכל תחום ונושא ואהבתי את גישתה הישירה, הנבונה, הרגישה והאיכפתית לכל פרט ופרט.

עם השנים בניתם בית יפה בנורדייה ואף הוזמנו , כל הצוות של המרכז לסוכרת נעורים , לערב חברתי לכבוד כניסתכם לביתכם החדש בנורדייה.

כשיעל הייתה באשפוז בשיקום בבי”ח תל השומר,ביקרתי אותה ואז היא התלוצצה שיש לה הכבוד לשכב באותה מחלקה בה אישפזו את אריאל שרון…

בין יתר הסיפורים ששיתפה וסיפרה לי במשך השנים שהיא החליטה למרות הכל להביא ילדים נוספים לעולם. להביא לשחר עוד אחים או אחיות ולהרחיב את המשפחה. כל פעם שהייתה מגיעה לפרופסור הוד הגניקולוג עם הריון חדש, הוא כמעט התעלף… “איך את “מעיזה” להיות בהריון עם כל המחלות שלך, את מסכנת את חייך” ותשובתה של יעל היתה חד משמעית:”נראה לך שאשאר עם ילד אחד בלבד??? מה פתאום! כל עוד אני יכולה ללדת ילדים אמשיך ללדת!”

תמיד הייתה נכונה ואסרטיבית בדרכה שלה.

לפני מספר חודשים ביקרתי את יעל ששכבה באחת המחלקות הפנימיות בבילינסון. היה רגע של משבר היא בכתה ואמרה לי שכנראה הסרטן חזר בגלל ההקרנות שקיבלה לפני 30 שנים.

התקשתה לאכול ולשתות.

התנהלה בחופשיות עם הקלנועית, הלכה ודאגה לי לתרופה נגד כאבים  לצ’וצ’ו חברתנו המשותפת.

פגישתנו האחרונה הייתה בדוידוף בבי”ח בילינסון. אופיר הבן היה בחופשת לימודים  מלימודי האדריכלות באיטליה והביא אותה להקרנות. היה זה יום חורפי וגשום מאוד. מעט פטפטנו והפגישה התקצרה מאוד כי מונית חיכתה לה להחזיר אותה לביתה. סיפרה שבאמצע השבעה לאביה- שכנעו אותה בני משפחתה לטוס לתחרות באירופה –תחרות בינלאומית  בטניס שולחן. בהיותה באירופה חשה כאבים עזים וחזרה לארץ כואבת ומיוסרת מאוד.

אפשר לסיים עם עוד זיכרון טוב שנסענו בטיול משותף לאחיות ורופאים ביוגוסלביה וכייפנו ביחד במסלול של מקומות מרפא.

יהי זכרך ברוך! תמשיכי לחיות בליבי תמיד! אוהבת אותך!

לבנה מדנס.