רציתי לספר לכם על בת דודתי הגדולה יעל.

יעל הייתה עבורי תמיד השראה, מודל לעוצמה, לכוח אדיר מודל ליכולת לעשות את הבלתי אפשרי כשבאמת רוצים.

לא הייתי איתה בקשר בשנים הבוגרות של חיי אבל תמיד שמעתי עליה

הכרתי את יעל במועדון ספיבק ברמת גן.
מאוד מאוד התרשמתי מהשיחה שהייתה בינינו.
התעניינו ושאלנו על האימונים אחת של השנייה, היא שאלה אותי באיזו פעילות אני מתאמנת, אמרתי שהתאמנתי בהרבה ענפים בעבר ועכשיו אני מתאמנת בטניס שולחן.

אני עומד פה, מגולח, כמו שאהבת, ולובש את הבגדים היפים שכל כך נהנית לקנות לי.

והנה, הגענו גם ליום הנורא הזה שממנו כל כך פחדנו. היום שבו אני צריך להפרד ממך בפעם האחרונה.

יש איזה עניין כזה,

מה אני אגיד עליך אמא? איך אני אפילו מסוגלת להעביר את כל העולם הזה שהיית?

זה כבר הבוקר השני שאני קמה לסיוט הזה, לעולם בלעדייך.

זה לא יכול להיות, לא איתך אמאל’ה. את לא בן אדם שמתאים

אמא,

כל החיים מה שכל אחד רואה כמחסומים – את ראית כמדרגות – הזדמנות להתקדם למכשול הבא.

נלחמת על כל בית שבנית. נלחמת על כל אליפות בכל תחום ספורטיבי שהיה, נלחמת על החיים יותר פעמים ממה שכל בן אדם מסוגל.

כל