אני עומד פה, מגולח, כמו שאהבת, ולובש את הבגדים היפים שכל כך נהנית לקנות לי.
והנה, הגענו גם ליום הנורא הזה שממנו כל כך פחדנו. היום שבו אני צריך להפרד ממך בפעם האחרונה.
יש איזה עניין כזה, עם פעמים אחרונות, שבדרך כלל לא יודעים שהן כאלה. ואני , אני לא מצליח להזכר, מתי דיברתי איתך בטלפון בפעם האחרונה, מתי חיבקתי אותך, באמת, מתי נישקתי אותך נשיקה גדולה בפנים. אני יודע שלא חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה, אם הייתי יודע, לא הייתי עוזב אף פעם.
אמא, המחלה הזאת שכל כך פחדנו ממנה התגשמה. וכל כך מהר.
אני זוכר את הפחד בעיניים הירוקות והגדולות שלך כשסיפרת לי כשחזרתי מאיטליה. הייתה לי הרגשה שזה זה.
תמיד פחדתי שיום אחד תקבלי את האלצהיימר, כמו סבתא, כשתהיי בת שמונים. אח… כמה שהייתי אופטימי.
הדעיכה הזאת, מהמחלה, היא דבר נורא. היא נותנת למוח זמן להתרגל למצב, לשכוח קצת, כמה היית עושה בשבילנו ואיתנו רק לא מזמן. לשכוח את הקול היפה שלך, את הליטוף שלך, הכל כך מנחם.
אמאל’ה אנחנו מגשימים את הבקשה שלך, להקבר בארון, בצורה מכובדת, כמו שמגיעה כל כך לך, ומשמיעים את השיר האהוב עלייך כמו שביקשת. השיר שלו הקשבתי וכל כך בכיתי, במילאנו, כי הוא הזכיר לי את כל הדברים היפים שעוד כל כך רצית לעשות, ולא הספקת.
אמא, אני מבקש סליחה.
שלא נתתי לך לדעת. שגם לי זה כואב, ואני בוכה בשבילך, איתך.
אני יודע שאת מבינה.
רציתי להיות חזק בשבילך, לא להפיל אותך איתי. רציתי לבכות איתך על כל הרעות האלה שנפלו עלייך, שכל כך לא הגיעו לך.
לבכות איתך, שאפילו טיפת מים קרים את לא יכולה לשתות.
את בכית ושאלת את אלוהים למה הוא עושה לך את זה. אמא, אם יש אלוהים הוא לא מתקרב לרגליים שלך.
רציתי רק לתת לך את הראש שלי, כדי שיפסיק כל כך לכאוב לי בלב.
אבל כל מה שיכולתי לעשות זה רק לשבת על ידך, בלילה, בשקט, כשלא הצלחת להרדם.
את ביקשת שאני אעזור לך, מה לחשוב. פחדת כל כך מתוצאות הבדיקה, אם הטיפול עזר. אמרתי לך שאת צריכה פשוט להוציא כל מחשבה שלילית, מהראש היפה שלך. שזה לא יעזור.
לא נתתי לך הזדמנות לבכות על גורלך. חשבתי שכמו שאני מכיר אותך, גם את זה תעברי.
לא יכולתי לדמיין עתיד אחר. אין עתיד אחר.
מה שעכשיו זה בטח לא עתיד.
פעם סיפרתי לך שהיה לי בלילה סיוט, שהייתה לך תאונת דרכים ומתת. הייתי כל כך עצוב, לא רציתי להאמין.
ואז התעוררתי מהסיוט, ורצתי אלייך לחדר לחבק אותך, שאת עוד שם. כל כך שמחתי שיש לנו עוד זמן.
אבל מהסיוט הזה אני כבר לא אוכל להתעורר אף פעם.
אמאל’ה שלי, את ההשראה הכי גדולה שלי בעולם הזה.
את חיית את החיים על טורבו, את ידעת שזמנך קצר.
את לימדת אותי איך לחיות את החיים בדרך שלי, כמו שחיית את תמיד, לפי האמת שלך.
לא נתת אף פעם לאחרים לנהל לך את הזמן, הכל כך יקר שלך.
אני זוכר כמה הייתי תמיד כל כך גאה, איזה אמא מגניבה יש לי. לוקחת אותנו לחו”ל באמצע שנת לימודים, לקולנוע ולמקס ברנר בלילה מאוחר כשלמחרת יש לימודים. לא היה לך זמן לחכות.
היית מקור הידע האינסופי שלנו, עשית כל כך הרבה. היית אחות, מורה, עורכת דין, ספורטאית. אפילו רצת לכנסת. כל זה תמיד כנגד כל הסיכוים, ותמיד עם כל כך הרבה קשיים.
לא נתת לשום דבר להפחיד אותך, חוץ מהסרטן. אפילו איתו כבר כמעט הסתדרת.
אבל הכי הרבה, יותר מהכל, היית אמא. שלנו. תמיד שם בשבילנו, לכל אחד. תמיד רוצה לדעת באמת הכל, כל פרט קטן ושולי עלינו, שנספר לך. תמיד היית כל כך מתעניינת, באמת. משתתפת איתנו בכל החוויות, אפילו כשהיינו רחוקים.
כל לילה היית מסתובבת אחרונה בין כל החדרים, לבדוק שכולם ישנים. אני שמח שתמיד התעוררתי. לא הצלחת להיות מספיק שקטה. אבל זה מה שהיה כל כך יפה בך. אף אחד לא יצליח להשתיק אותך, אפילו לא עכשיו.
אמאל’ה שלי,
עזבת אותנו כל כך מוקדם, ושברת לי את הלב, לרסיסים, קטנים ודקים.
השארת לנו יותר מדי זמן להתרגל לחיות בלעדייך. אבל אני לא רוצה להתרגל אמא. אני לא מסוגל.
את, שהיית המודל שלי, לאהבה אמיתית בעולם הזה, לוקחת אותה איתך עכשיו לקבר.
אני לא חושב שאוכל להיות באמת מאושר יותר. כבר אין לי נחמה בעולם הזה.
אמא שלי, דבר אחרון, לתמיד, אני רוצה לומר לך תודה. תודה על מי שהיית, שהיית איתי ואיתנו. על כל הרגעים הכי יפים. על הזמן הקצר אבל הכל כך יפה שזכינו לו ביחד.
אני רוצה שתדעי שהיית בשבילנו דבר נדיר, כל כך מיוחד, יפה, וכל כך שברירי, על הכדור ההזוי הזה שאנחנו תקועים בו.
אמא שלי, אני מבטיח, אני אעשה אותך גאה,
ואת תמיד תהיי איתי, תחיי בכולי, ואני מבטיח שאני לא אשכח אותך,
עד שגם אני אנשום את נשימתי האחרונה.
אני אוהב אותך אמאל’ה
אופיר
Leave A Comment