“בכל מי שהכיר את יעל אלבג, יש חלק ממנה בלבו…“

מגרש הכדורסל של “אליצור” נתניה, בפינת הרחובות שמואל הנציב-ברנר היה, החל משנות ה-70, אבן שואבת לילדים, לילדות, בני נוער, נשים וגברים, שרצו לעסוק בכדורסל ולמאות צופים שבאו לחזות בביצועי אליליהם.

בין מאות השחקנים והשחקניות בלטה נערה אנרגטית עם עיניים ירוקות וזוהרות, יעל טוגנדהפט, שגרה לא הרחק מהמגרש.

סיפור מח’ הנשים של “אליצור” נתניה החל בחוג כדורסל לבנות, אותו ייסד ואימן שמחה לב-צור ב-1968, אז סטודנט לחינוך-גופני במכון וינגייט. בין הבנות הצעירות, שלראשונה בחייהן זרקו לסל, היו : שרה סאבו, צבייה דוד, אסתר סמבירא, פנינה חסן ועוד.

בסוף אותה עונה נרשמה הקבוצה לליגת נשים של איגוד הכדורסל וכאשר עבר המועדון למגרש חדש בבי”ס “ישורון”, בתחילת שנות ה-70, הצטרפה יעל כנערה צעירה, בהדרכת המאמן שוקי כץ.

יעל הצטיינה בתשוקה אדירה לספורט ולכדורסל ובזכות כושר גופני מעולה, תנועה בלתי פוסקת, זריזות ומהירות, הצליחה לקלוע סלים רבים אחרי חטיפות ובהתקפות מתפרצות.

לא עבר זמן רב ושוקי צירף אותה גם לקבוצת הנשים בליגה א’.

המחלה שתקפה אותה בגיל 17, קטעה קריירה מזהירה, שיכלה להביא אותה עד לנבחרת ישראל.

בשיקום נחוש ועקשני וברצון ברזל הצליחה יעל לעמוד על רגליה ואף לחזור ולשחק כדורסל ב”הפועל” פרדסיה.

בהמשך המשיכה לשחק כדורסל בכיסא גלגלים, תוך השתלבות בקבוצת גברים ולא הפסיקה אפילו לזמן קצר את פעילותה הספורטיבית.

יעל זכתה גם להצלחה כבירה גם בענף טניס-השולחן והייתה עתידה לייצג את ישראל באולימפיאדה בריאו דה ז’נרו ב-2016. לצערנו היא לא זכתה להגיע לרגע הנכסף הזה.

יעל תהיה לעד, בעיני ובעיני כל מי שהכיר אותה, סמל לניצחון הרוח על החומר,

ספורטאית-על גדולה שאינה מוותרת לעצמה, שנלחמת ללא ליאות ומגיעה להישגים יוצאי דופן.

בכל מי שהכיר אותה, השאירה יעל חותם של תכונות אלה וכך נזכור אותה לתמיד.

יהי זכרה ברוך.

שמחה לב-צור

מאמן כדורסל

ומנכ”ל “אליצור” נתניה כדורסל נשים